היזם נקלע לחדלות פירעון ובית המשפט קבע שרעייתו הייתה לווה בדיוק כמותו. מעבר לעילה החוזית נקבע שניתן לחייבה גם מכוח השיתוף הכלכלי ביניהם
אשת קבלן שלווה כספים ונקלע לחדלות פירעון תשלם למלווים במקומו את יתרת ההלוואה, בתוספת הוצאות משפט, בסך כולל של כ-2.4 מיליון שקל. השופטת לימור חלד-רון מבית משפט השלום בפתח תקווה ביססה את הכרעתה על שני אדנים: האחד, היות הנתבעת לווה בפני עצמה; והשני, שיתוף קונקרטי שהוכח ביחס לחובות בעלה.
בבעלות הנתבע חברה קבלנית. את המלווים, התובעים, הכיר על רקע רכישתם דירה בפרויקט, שבו שימשה חברתו כקבלן מבצע. בפגישה שנערכה בין הצדדים בתחילת 2019, ציין בפניהם הקבלן את הקושי התזרימי אליו נקלעה החברה – העלול להביא לקריסת הפרויקט – וביקש מהם סיוע. “הנתבע והנתבעת (=אשתו) ממש התחננו על נפשם שאצילם”, סיפר התובע בתצהירו.
רוכשי הדירה נעתרו לבקשת היזם ורעייתו והעבירו את ההלוואה המבוקשת, אולם חרף הבטחות שניתנו להם – לא קיבלו את כספם בחזרה. מכאן התביעה שהוגשה לבית המשפט בינואר 2022, בה עתרו השניים לחייב את הלווים לשלם להם כ-2.3 מיליון שקל. כעבור חודשים ספורים עוכבו ההליכים כנגד היזם, בשל פתיחת הליך חדלות פירעון בעניינו, והתביעה המשיכה להתברר כנגד רעייתו.
להגנתה טענה אשת הקבלן שכלל לא הייתה צד להסכמי ההלוואה, ומשכך אין לראות בה כלווה המחויבת בהשבת הכספים. בתוך כך טענה הנתבעת כי חתימתה על אחד ממסמכי ההלוואה – זויפה. האישה, שמצויה בהליכי גירושין מהיזם, הכחישה כי עשתה שימוש כלשהו בכספי ההלוואה, תוך שהתעקשה כי אלה ניתנו לנתבע בלבד, לטובת עסקיו.
הציגה תמונה מגמתית וחלקית
אלא שהשופטת חלד-רון הדפה את קו הגנת הנתבעת. היא כתבה ש”לא ניתן להשתחרר מן הרושם כי מדובר במי שמנסה להרחיק את עצמה מהאירועים, תוך הצגת תמונה מגמתית וחלקית בפני בית המשפט, בניסיון לחמוק מחובותיה”.
לגופו של עניין קבעה השופטת שיש מקום לחייב את אשת הקבלן בהשבת ההלוואה נוכח שתי עילות: האחת, עילה חוזית, בשל היותה צד בפני עצמו להלוואה, בדיוק כמו בעלה. אשר לטענתה כי חתימתה זויפה, הודגש בפסק הדין ששתי חוות דעת מומחים להשוואת כתבי יד – הן מטעם התביעה והן מטעם בית המשפט – קבעו, ללא כחל ושרק ו”בסבירות גבוהה מאד”, שמדובר בחתימה אותנטית.
עילה נוספת בגינה מוצדק לחייב את הנתבעת בהשבת ההלוואה מבוססת, כך השופטת, על כוונת שיתוף קונקרטי שהוכחה ביחס לחובות בעלה. זו נלמדת, לדבריה, בין היתר מחלקה הדומיננטי בשכנוע התובעים להעניק את ההלוואה, ומהעובדה שהעבירה להם מחשבונה הפרטי סכומים מסוימים כהחזר (6 תשלומים בסך 5,000 שקל).
אינדיקציה נוספת המלמדת על כוונת שיתוף קונקרטית בחובות נמצאת, לדברי השופטת, בערבוב הכספים שבין חשבונותיהם הפרטיים של הנתבעים, עם חשבונם המשותף וחשבון החברה. היא כתבה ש”התמונה המצטיירת לנגד עינינו חדה וברורה – הנתבעת לקחה חלק אינהרנטי בניהול החברה, לרבות ענייניה הכספיים”. למסקנתה “כשם שהייתה כוונה שיתוף קונקרטית בהכנסות – כך הייתה כוונת שיתוף קונקרטית גם בחובות”.
לפיכך התביעה התקבלה במלואה, ואשת הקבלן חויבה לשלם למלווים 2,324,507 שקל בתוספת הפרשי ריבית, שכ”ט עו”ד בסך 75,000 והוצאות משפט.